אם היו שואלים אותי לפני 3 שנים מה דעתי על הספורט המוזר הזה… חתירה, הייתי עונה שזה ספורט שנמצא בצד הלא נכון של הירקון.
כאחד שהיה רגיל לרוץ בשבילי הפארק, בגשרים מעליו, לא חשבתי שיבוא היום בו אני יושב בסקיף (סירה לחותר יחיד) בצד הלא נכון של הירקון!
ניסיתי הרבה זמן למצוא ספורט מותאם, בו אוכל להתקדם, עם אופק תחרותי, אולי אופק אולימפי, ניסיתי בהתחלה לחזור למקום שאני מכיר כל כך טוב, עולם הריצה (wheelchair Racing) אבל לצערי נתקלתי במחסומים בירוקרטיים, במאמנים עם שאיפות לבינוניות "עזוב אותך, זה לא מתאים לך, צא להתאמן עם אופני יד…". אגב, בעולם Wheelchair Racing הוא ענף פורח ומבוקש, הנה קישור לספורט היפיפה הזה
את המלחמה הזו הפסדתי, בארץ לא עוסקים בזה ואף אחד לא מוכן להרים את הכפפה… (למרות שהציוד קיים במחסנים חשוכים ונעולים היטב). מפה לשם התגלגלתי למרכז דניאל לחתירה… פה מצאתי בית חם, מאמנים עם שאיפות כל כך גבוהות שכדורים פורחים מחוברים לקרקע יותר מהם! ספורטאים מכל הגילאים בכל הרמות, סירות, ציוד, והכי חשוב רצון להצליח ולקדם את הענף, את הספורטאי ואת המדינה.
היום אני חותר כחלק מקבוצה עם שאיפות אולימפיות, ספורטאים עם נכויות כאלו ואחרות, יש סירה של רביעיה, זוגית אחת, ושני סקיפים.
ביום שישי האחרון (27.03.15) נערכה אליפות ישראל בחתירה, זו הייתה התחרות הראשונה שלי, 1000 מ', אחרי המון זמן חזרו תחושות הדריכות לפני, ההקלה אחרי, האנדרנלין המציף את הגוף בקיצור תענוג!
סיימתי בזמן של 06:03 דק' (לאחר אלגוריתם וחישובים של זרמים ועוד כל מיני דברים שאני לא מבין בהם) התוצאה שווה ל- 06:35 דק'.
התוצאה הזו לא אומרת כלום עדיין, היא נקודת זינוק לתחרויות אחרות, היא נקודת מדד, היא נקודה שממנה אפשר לגזור עצימויות לאימונים.
לצערי התחריתי נגד השעון (כי אין מתחרים בקלאסיפיקציה שלי).
כמאמן, כאחד שמכשיר מאמנים, אני הייתי שמח להעביר מסר, להיות מאמן טוב, מאמן גדול, זה לדעת להרים את המתאמן שלך למקומות שנראים אולי בלתי אפשריים (לפחות לנסות ), לתת לו רוח גבית מקצועית, אישית, חברתית ומוראלית, זה לשאוף למצוינות, זה להבין שההצלחה שלו זו ההצלחה שלך! לי יש מאמן כזה, דימה, שנמצא שם תמיד ולא משנה לאן אני אגיע ההצלחה שלי היא בזכותו! אני כבר לא מחוייב רק לעצמי אני מחוייב למאמן שלי וזה ממש לא מובן מאליו!
לסיכום: "הדברים החשובים והיפים בחיים נסתרים מהעין אך גלויים אל הלב…" (הנסיך הקטן), הירקון תמיד היה שם… אני הייתי עיוור אליו, אני מודה לאותם מאמנים שחסמו אותי מלנסות סוגי ספורט אחרים בזכותכם מצאתי ספורט יפה, סקסי, עם אנשים טובים ומאמנים אמיתיים!
תודה לקבוצת הריצה שלי Easy-Speed ברשותו של עוד מאמן גדול, דן סטןף, שליוו אותי לאורך כל האליפות בריצה ובעידוד, אני רוצה לומר לכם שאני מעריץ אתכם, למרות שאתם מתאמנים בצד הלא נכון של הירקון!
