לאחרונה מצאתי את עצמי נתקל בכאלו שאומרים על אחרים… או כאלו המעידים על עצמם כ"מכורים לספורט".
להתמכרות לספורט יש צד פזיולוגי ויש צד פסיכולוגי,
הצד הפיזיולוגי קשור בעיקר לשני דברים:
1. שיכוך כאבים.
2. תחושת האופוריה המתלווה למאמץ הקשה.
שני הדברים שציינתי מעלה קשורים למולקולה בשם "בטא-אנדורפין" (השם מזכיר את החומר הרפואי מורפין, או מורפיום, המשמש לשיכוך כאבים).
הכל מתחיל במצריים העתיקה, המצרים השתמשו במיץ של הפרגים (פרח הפרג) לשתי מטרות:
1. לשכך כאבים אצל מבוגרים.
2. להשקיט תינוקות בוכים.
למעשה התינוקות המצרים היו מכורים לאופיום, לחומר שממנו מפיקים כיום הרואין.
השימוש במורפיום בימינו הוא לשיכוך כאבים בעיקר בקרב חולים סופניים וכאלו שעברו פציעות טראומה.
לכל חומר חיצוני שמשפיע על הגוף, כדוגמת מורפיום, חייבים להיות קולטנים בתוך הגוף.
לא פעם שמענו על תופעות של פציעות קשות שאמורות לגרום לכאבי תופת, ואותם פצועים לא חשים בפציעה ומתנהגים כאילו כלום… הגוף משחרר באותו רגע של לחץ מסיבי, של כאב איום חומרים שמשככים את הכאב לפעמים למשך דקות לפעמים למשך שעות.
סוקרטס אמר שהפעולה הכי חשובה ברפואה זה לשכך את הכאב. הבקשה הכי נוגעת ללב של פציינט זה "דוקטור תעשה שזה יעבור". לשכך את הכאב זו פעולה משמעותית ביותר ואפילו קדושה. זו הסיבה לפתיחת מרפאות כאב ולעובדה שכאב הפך להיות התמחות בעולם הרפואה.
"אנדוקרינולוגיה", מדע ההורמונים, הוא מדע צעיר (משנת 1975), מחקרים גילו את אותו משכך כאבים פנימי שנוצר ע"י הגוף – אנדומורפין או בקיצור אנדורפין. מאז כל עולם הספורט מתייחס לאנדורפונים כמשככי כאבים, אבל יש להם פעולות נוספות. – הורדת קצב הלב וירידה בקצב הנשימה, רוגע ושיכוך כאב, הם מאפשרים ריכוז נפשי גבוה וביצוע טוב יותר של תרגילים כואבים.
אנדורפינים וספורט – ספורט נחשב כמצב של לחץ, ספורט כואב, יש עלייה של שחרור אנדורפינים. אחד ההסברים לתופעה שנקראת "Runners High" קשורה לתופעת האופוריה, הריחוף, השחרור, בדומה לאנשים על הרואין… לכן באופן טבעי מכורים, אומנם לא לסמים קשים, אבל בהחלט סוג של התמכרות.
* באימוני כוח מירביים – ספרינטים לדוגמא (או אימוני כוח), העלייה של האנדורפינים היא פי 2 בהשוואה למצב מנוחה.
* בביצועים אנאירוביים (דקה עד שתי דקות) פי 4.
* מאמצים אירוביים ארוכים – פי 7.
לאנדורפינים קשר ישיר עם חומצת חלב, עלייה בכמות חומצת החלב בדם מגבירה את הכאב ובעקבות העלייה בכאב – שחרור אנדורפינים, למעשה תוך כדי ביצוע ספורטיבי אנחנו לא מרגישים כמה כואב וניתן לעמוד בעומסים גדולים. רק כעבור שעה-שעתיים תחושת הכאב מגיעה. אנחנו מתאמנים בהתאם לתחושת הכאב, מרגישים טוב באימון, אם לא היינו חשים טוב סביר להניח שהיינו מורידים עצימות ונזהרים לא לפגוע בעצמינו.
כפי שציינתי במאמצים אירוביים נרשמת עלייה עד פי 7 בכמות האנדורפינים… תחושה של מדיטציה, ככל שהמאמץ עולה יש שיחרור מוגבר של אנדורפינים, כך גם בעצימות נמוכה יותר לזמן ממושך (מעל שעה).
מאפיינים פזיולוגיים נוספים לנושא התמכרות:
1. "סבילות" – המנה כבר לא מספיקה. כמו בסמים וכמו באלכוהול, צריך לעלות את המינון. לא מסתפקים באימון של 30 דקות… 60 דקוץ, 120 דקות… לא מסתפקים ב-3 אימונים בשבוע…. או ארבעה… חמישה? שישה? אולי עוד ענפים בנוסף לריצה – שחייה, אופניים… ההרגשה שחייבים לעלות את המינון.
2. "אימון יתר" – מתאמנים יותר מידי, משך ועצימות גבוהים, התאוששות קצרה. הגוף מותש, ויש יצירה מופחתת של אנדורפינים, מצב הרוח בקרשים וחוסר חשק להתאמן.
3. "גמילה" – עקב הפסקת האימונים עקב חוסר חשק או פציעה – ההרגשה דומה לגמילה, עצבניים, מטפסים על קירות, מצב רוח ירוד וחוסר שקט נפשי.
זיכרו – הסבילות עולה, התלות שלנו בחומר עולה והגמילה היא קשה וכואבת!
הצד הפסיכולוגי
התמודדות – בעיקר מול עצמנו, הרבה יותר קשה כי היריב שלנו זה אנחנו עצמנו, והוא מכיר את נקודות החולשה…
זה לא מובן מאליו לקום לפנות בוקר שקר או חם בחוץ, להוריד רגל אחת, רגל שניה, משם לדעת שאני יוצא לריצה או כל ענף אחר, ריצה קשה… אולי ארוכה, ללא ספק זה דורש מאיתנו משהו שיאפשר לעשות את זה.
אז מה גורם לנו לעסוק בספורט ובצורה אינטנסיבית? למעשה אלו מרכיבים שאנחנו נולדים איתם הבסיס הגנטי שלנו.
במחקרים בתחום נשאלו אנשים מה גורם להם לעסוק באופו אינטנסיבי בספורט? אחת התשובות הייתה הנאה. אז מה גורם להנאה? לא אצל כל אחד זה מגיע מאותו מקום, בטח שספורט כולל בתוכו את אותו מרכיב מדובר – כאב!
הספורט האינטנסיבי תורם לירידה בדיכאון (20% מהישראלים סובלים מדיכאון, מחצית מתושבי ישראל בדיאטה – מה שמתקשר לדימוי גוף).
מה גורם לאדם להיות מזוכיסט? תכונה שאתה עושה משהו שמכאיב לך, בספורט או במקומות אחרים. כי לקום ב-4 בבוקר, לרוץ כשקר בחוץ… מה לעשות זה כואב! אבל אתה אומר לעצמך בסיכומו של דבר המזוכיזם הזה תורם לי.
החשש הגדול ביותר הוא האם אותם אנשים אנשים שעוסקים בפעילות ספורטיבית פוגעת… אני לא פעם שומע שמתאמנים מציינים מתי הם התאהבו בריצה, התאהבות שונה מאהבה! התאהבות יש בה משהו מאיבוד הקשר עם המציאות, כשאתה מאוהב אתה לא רואה הרבה דברים, אתה בפנטזיה. אתה שוכח מהרבה דברים שאתה אמור לעסוק בהם. אז איך אנחנו עוברים משלב ההתאהבות לשלב האהבה? שלב שבו אני ממשיך לעשות בדברים שאני עוסק מבלי שאני פוגע בעצמי או בסביבה שלי.
אנשים שמכורים לספורט מגיעים לרמות שבהן הם לא שמים לב שהם פוגעים בעצמם, וגם בתפקודים אחרים – במשפחה, בטיפול בילדים, קשר עם האישה, בעבודה, בלימודים. חלק מהמכורים משוכנעים שהם עושים דבר נהדר כי זה תורם להם כרגע להרגשה יותר טובה, לדעתם זה עוזר להם להיות טובים יותר עם המשפחה, להיות מרוכזים, אבל במבחן המציאות הם עם עצמם כמעט כל הזמן.
אין ספורטאי שרוצה לפגוע בעצמו, ספורטאי שנכנס למצב של אימון יתר או התמכרות ופוגע בעצמו למעשה לא יודע ולא מסוגל לקבוע לעצמו את המינון הנכון או לדעת להגיד "עד כאן". כאן נכנסת הסביבה, המאמן, להיות בעין פקוחה על אותם מתאמנים שאולי עלולים ליצור נזק לגופם או לאלו שמסביבם.
המלצתי – כל עוד אתם לא מתכוננים לאולימפיאדה אז תהיו קשובים לגוף שלכם ובעיקר לסובבים אתכם, נפש בריאה (פסיכולוגית) בגוף בריא (פיזיולוגית) בהנחה שזה נעשה במינון הנכון!
תודה מיוחדת לד"ר דרור שגיא וד"ר שרגא שדה שבהשראת הסדנא שהעבירו לפני 8 שנים בהנחייתו של ד"ר ברק ירוחם ז"ל נכתבו הדברים מעלה 🙂
אני בת 55 שוקלת 55 רוצה לחזור ל50 ולהיות יותר חטובה..מתאמנת כל יום כמה פעמים וזה לא עוזר כי יש יותר תאבון.מה הכמות האידיאלית לספורט ואיזהכדי להגיע לשתי המטרות שלי.תודה מראש