לא כל יום יוצא להכיר אנשים שמוכנים לתרום מהידע שלהם, מהזמן שלהם, לעשות, להניע, לא דיבורים – מעשים!
מי שנמצא בעולם הספורט יודע שנמדדים בתוצאות, כל השאר לא משנה.
לשמחתי זכיתי להיות מוקף בסביבה מחבקת, שבמבחן התוצאה מעמידה אותי על הרגליים (מושג שקצת קשה לומר אותו על אדם שמרותק לכיסא גלגלים… אבל זה מה שיפה פה).
לעולם הקרוספיט חשפה אותי מיטל קפלן, אנחנו עובדים יחד ב"שיאים", מיטל מתאמנת שלי, אבל יותר מכל חברה יקרה! (הבלונדינית השנייה בחיי).
בוקר אחד אני פותח את הפייסבוק ואני רואה תמונה שלי, שאני מחפש קבוצת קרוספיט… ומאמן… זה היה מפתיע ! את הפוסט העלתה מיטל. 10 דק' אחרי שראיתי את הפוסט הוא כבר ירד. לא אהבתי את היוזמה. אבל הנזק כבר נעשה.
ראשון המאמנים שנענה לאתגר הוא ניר כהן, מאמן ובעלים של Crossfit Raanana, את ניר אני מכיר מעולם הריצה, אחד הרצים היותר מחוננים ובעל תוצאות מדהימות בכל המרחקים ובייחוד במרתון 02:34 שעות. עוד בטרם הבנתי מי נגד מי, ניר כבר היה אצלי במשרד, הוא מביט בי, מביט בכיסא גלגלים, שתיקה… "אני רוצה אותך אצלי במועדון… מה אתה אומר?". מה אני אומר? לא נראה לי שהוא מבין… איך בדיוק מבצעים אימוני קרוספיט עם כיסא גלגלים? אבל דיגדג לי לנסות והסכמתי לאתגר.
הגעתי בפעם הראשונה למועדון עם חשש גדול, בכניסה למועדון מונחים שני צמיגי ענק (אפשר לראות אותם ברקע בתמונה מטה), אני נכנס פנימה, ארגזים, מתחים, טבעות, משקולות, קונספטים (מכשירי חתירה), תמונות של מתאמנים ומתאמנות בתרגילים שונים… אלוהים ישמור מה אני עושה פה?
ניר מסביר לי על השיטה, על המועדון, וקדימה מתחילים. האימון כלל חימום על הקונספט, טבעות, מקבילים, כדורי כוח, קטלבל, הנפות וגרירת מזחלת. נשמע פשוט… אז זהו שלא. כל תרגיל נאלצנו להתאים… קשור לכיסא, לא קשור, עם תמיכה, בלי תמיכה, עם ליווי, בלי ליווי.
במבט לאחור, עכשיו שיש לי קצת ניסיון, אני יכול לומר שניר הוא אדם אמיץ, הוא לא פחד לזרוק אותי למים העמוקים, המוגבלויות השונות היו מכשול שהוא עקף בכל מיני התאמות שמיטב הפיזיותרפיסטים ששיקמו אותי לא חשבו שזה אפשרי (מבלי לזלזל כמובן).
לאלו שלא מכירים את עולם הקרוספיט הוא נראה מבהיל, היום שאני חלק מהעולם הזה אני יכול לומר שזה עולם יפה, מגוון והכי חשוב מתאים לכולם!!!
